פסק-דין בתיק ת"א 2663-07

1          התובעים, הבעלים של דירה ברח' אברהם ארנסט מס' 11/8 שכונת פת בירושלים, הגישו תביעה כספית כנגד נציגות הבית המשותף בסך של 125,450 ש"ח.

בתביעתם טענו התובעים כי נציגות הבית חתמה במהלך חודש נובמבר 2002 על הסכם במסגרת פרוייקט שיקום שכונות, לבניית תוספת לדירות וכן ביצוע תיקונים שונים לכל דירה בבית המשותף.

היות ודירת התובעים נמצאת בקומת קרקע ובדירתם מצויים פתחי ביוב (מנהולים) של הבית, התחייבה הנתבעת להוציאם אל מחוץ לדירה.

החברה המבצעת החלה בביצוע  העבודות בבניין אולם להבדיל מיתר בעלי הדירות בבית לא קיבלו התובעים את כל המגיע להם ודירתם לא שופצה כמובטח ולא הורחבה. לאחר סיום העבודות, סירבו התובעים לשלם את חלקם בשיפוץ לאור הנזקים הכבדים שנגרמו לדירתם ולאור השיפוץ החלקי שנעשה בדירתם.

לטענת התובעים, הנתבעת התרשלה בבחירת הקבלן ובעריכת החוזה, כאשר הסתבר להם שהקבלן אינו קבלן רשום וכי החוזה אינו מגן על זכויות בעלי הדירת.

להערכת התובעים נגרמו להם נזקים כספיים הכרוכים בהוצאת מנהול, צנרת ביוב ראשי מהדירה (24,500 ש"ח), ריצוף מחדש (9,450 ש"ח), תוספת בנייה (10,000 ש"ח), נזקים לגינה (6,500 ש"ח) וכן  נזקים כלליים, צריכת חשמל והספד הכנסה בהיות התובעת מטפלת בילדים.

סה"כ הנזקים נאמדים בכ-124,500 ש"ח.

2.         הנתבעת דוחה מכל וכל את כל טענות התובעים תוך הדגשה כי מדובר בתביעה קנטרנית וטורדנית ושימוש לרעה בהליכי משפט, שכן כבר בעבר ניתן פסק דין כגד התובעים בתיק 253/04 בפני כב' המפקח על רישום מקרקעין. התובעים הפסידו בכל ההליכים המשפטיים שהתנהלו בפני המפקח וכן גם בערעור שהוגש לבית המשפט המחוזי. לטענת הנתבעת, מדובר במעשה בית דין עת כל המחלוקות בין הצדדים התבררו בפני המפקח ואין לדון בהם מחדש.

אשר לטענות גופן נטען, כי הנתבעת פעלה כדין ובהסכמת כל בעלי הדירות ובכלל זה התובעים ואין לבוא אליה בטרוניה.

לעניין המנהול נטען, כי התובעים בעצמם אחראים לנזק שהרי הם ביצעו בעבר עבודות בנייה בלתי חוקיות בדירתם שבמהלכן נחסם המנהול באמצעות בטון שהם יצקו עליו.

לעניין תוספת הבניה - לאף אחד מהדיירים לא בוצעה כל תוספת בניה וכל ביצוע הוא מעטפת הקיר החיצוני ולא בפנים הדירה.

באשר לגינה נטען כי היא שייכת לכל בעלי הדירות בהיותה רכוש משותף ולכן אין להם כל זכות קניינית בגינה וממילא אינם יכולים לתבוע נזקים. כל יתר הטענות הנוספות ובמיוחד הפסד השתכרות של התובעת בהיותה גננת, נדחו על ידי הנתבעת שכאשר אלה לא הוכחו כלל ועיקר.

3.         לאחר שמיעת עדותם של התובעים ועדי ההגנה מר יוסי דדון, אשר ביצע את העבודות בבניין וחברת הנציגות הגב' רוחמה שריקי, עיון בכתבי הטענות ושמיעת סיכומי ב"כ הצדדים והסיכומים בכתב, שוכנעתי כי דין התביעה להידחות מהנימוקים שיפורטו בהמשך.

4.         בפתח הדברים ראוי לציין, כי מהעדויות שהובאו בפני, הרושם שהתקבל בעיני הוא שתביעה זו באה לעולם רק בשל כך שהתובעים כשלו בהליכים הקודמים שהתנהלו בין הצדדים, התובעים סירבו להשתתף בהוצאות שהיו כרוכות בעבודות השיפוץ שבוצעו בבית המשותף באמצעות קבלן, שאת שירותו שכרה נציגות הבית - הנתבעת.

כפי שציין ב"כ הנתבעת בסיכומיו, בעניינם של התובעים התנהל הליך בפני המפקח על רישום מקרקעין בירושלים (תיק מס' 253/04) בו ניתן פסק דין ביום 6.7.05 בו חוייבו התובעים לשלם לנתבעת סך של 45,077 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 30.7.03 וכן הוצאות משפט בסך 7,000 ש"ח. על פסק דינו של המפקח הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי אשר דחה את הערעור ובכך נסתם הגולל על טענותיהם של התובעים באשר לחובתם להשתתף בהוצאות השיפוץ.

וכך קבע המפקח בפסק דינו:

"יש משום עזות מצח בטענתם כי סיבת אי התשלום היא בשל כך שנודע להם כי הקבלן המבצע אינו קבלן רשום ו/או כי נגרמו להם נזקים כתוצאה מעבודות שבוצעו.

כיצד ידעו הנתבעים עוד לפני תחילת העבודות שיגרמו להם נזקים עתידיים ו/או שהקבלן המבצע אינו קבלן רשום, שהרי עובדה זו התבררה להם רק לאחר שהגיעה אליהם דרישה והתראה מהתובעת בגין אי תשלום חובם".

אין צורך לומר, וכך קבע גם המפקח, כי חובתם של התובעים לשלם את חלקם בהוצאות השיפוצים נובעת מעצם חתימתם המפורשת על ההתחייבות לשלם הן מכח סעיף 58 לחוק המקרקעין תשכ"ט - 1969 והן מכח הוראות הדין הכללי של עשיית עושר שלא במשפט.